<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת — נספח</h1>
<h2>דף לז.</h2>
וששאלתם בני אדם ששחק' בשחוק אגוזים בשבת מן הצהרים עד המנחה, מהן נשתכרו ומהן הפסידו, ומקצתן לווין ומקצתן פורעין, וכשבא דבר לפני הקהל אמרו לקנסן ולרדותן, ומשיבין וטוענין תלמיד היה בפנינו, שהיטענו שראינוהו משחק ולוה ופורע ונוש' ונותן כאחד ממנו, והתלמיד משיב אני יש לי ראייה, שהרי מלוה ישר' לגוי וגובה הימנו שכר מעותיו של שבת כשכר ימי החול, וצמר הרחלים, וענבים בכרם, ודבש בכוורת אע"פ שגדילים בשבת מותרים הן. ואם משום מיניין, [אני לא מניתי] א"ב ג"ד אלא עשרה חמשה עשר, ואם משום שחוק הרי נוהגין בשחוק זה בשאר קהילות ביום טוב של פסח וחכמים רואין ושותקין, ואין בין יום טוב לשבת אלא צורך אוכל נפש בלבד, ותלו הקהל את הדין עד שיחרץ על פי בקיאין וכל העניין. אם כן הוא כמו שכת', כך נראה לי אותו שחוק אפי' בחול איסור גמור הוא, ומביא לידי פסול לפי שהוא דומה לקוביא, ותנן [סנהדרין כ"ד ע"ב] אילו הן הפסולין המשחק בקוביא, וכל הדומה לשחוק זה אסור, ותני עלה לא פספסין בלבד אמרו אלא קליפי אגוזים וקליפי רימונים, ותנן נמי [שבת קמ"ח ע"ב] מפייס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן, ובלבד שלא יתכון מנה קטנה כנגד מנה גדולה משום קוביא. והמתעסק בו בשבת נמצא מחלל בו את השבת, ומוסיף קלקלה על קלקלתו, ששוחק זה הרבה חילולין יש בו, שהוא מספק ומרקיד ומטפח, ומונה ולווה ופורע, ותנן [ביצה ל"ו ע"ב] אין מטפיחין ואין מספיקין ואין מרקדי' ביום טוב וכל שכן בשבת, ואמ' רב יהודה אמ' שמואל [שבת קמ"ט ע"ב] בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום מניין ומשום לווין ופורעים ביום טוב, ואמרו חכמים [שם ק"נ ע"ב], מחשבין חשבונות שאינן צריכין ואין מחשבין חשבונו' שצריכין. והאיך אותו תלמיד עומד ומתריס להתיר כל האיסורים האילו, אותן ראיות שמביא אינן אלא ראיו' של שוא, לדבריו נמצא מתיר אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, הוא תולה דבריו על פירות הארץ שהם גדילין כדרכן בין בחול ובין בשבת, ועל ריבית של גוי, אם כן יצא אדם לעבודתו או לפרגמטיא שלו בשבת וישתכר. אבל הבל יפצה פיהו שהעול' כמנהגו נוהג, ואין איסור חל אלא על מעשה האדם, שנ' [שמות כ'] לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך. ושתולה על הקהילות שרואין ביום טוב של פסח משחקין בשחוק זה ושותקין להם, דילמא איידי דאמור רבנן [פסחים ק"ח ע"ב] מחלקין לתינוקות קליות ואגוזים כדי שישאלו, שמצוה לדרוש ולהגיד להם יציאת מצרים, כמו שנ' והגדת לבנך, מתוך שמצוה להגיד בתינוקות, אם מתערבין קלי הדעת ומשחקין עמה' וזקינים רואים ושותקי', יש לומר מתוך דיום טוב שמחה יתירה הוא, דכת' ושמחת בחגך, וההיא שעתא אותה מצוה בתינוקות, אמרינן הנח להם לישר' שיהו שוגגים ואל יהו מזידים, והני מילי ביום טוב דאיסור לאו, אבל בשבת דאיסור סקילה מי שתקי. וביום טוב עצמו נמי אי אתו ושיילי קמן מי לא אסרינן, הילכ' דבריו של אותו תלמיד אין בהם ממש. ושמפטפט ואומ' אני לא מניתי א"ב ג"ד, אלא עשרה, זה מניין גמור הוא, שכן דרכן של בני איטליא למנות ארבע ארבע, ואף בלשון חכמים כך, דתניא [סוטה ל"ז ע"א] ברוך בכלל ברוך בפרט וארור בכלל וארור בפרט, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ארבע ארבע וארב' ושמונה שמונה ושמונה שש עשרה, וכיון שדרך בני אדם למנות בעיניין הזה לא שנא אחד אחד לא שנא חמשה חמשה חייב, דהא תנן [שבת ע"ה ע"ב] כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב. לא מצינו כל עיקר שמותר לחשב בשבת, אלא חשבונות של מצוה כגון ספירת העומר וצדקה לעניים, דכת' [ישעיה נ"ח] ממצוא חפצך ודבר דבר, חפציך אסורין וחפצי שמים מותרים, הילכך אותו תלמיד שהניח חפצי שמים, שהיה לו לעסוק בחיי עולם והלך ועסק בדברי תיפלות, וחטא והחטיא את הרבים, עושין אותו דין בין בגופו בין בממונו, וכל המיטפלין עמו. מלקין אותו ומוציאין אותו שכר אגוזים מידו, ומפקירין לעניים, כדפרשי רבנן [כתובות ל"ד ע"א], ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם, מה מקדש אסור אף מעשה שבת אסורים, ותנן [מו"ק י"ב ע"ב] גבי חולו של מועד, וכולן אם כיוונו מלאכתן במועד יאבדו, ומאי יאבדו, שיורדין עליה' בית דין ומפקירין אותו לעניים, כי מעשה דפרסיה דרבי.
